רמח"ל - רבינו משה חיים לוצאטו
ספר
מסילת ישרים
פרק יא. בפירטי מדת הנקיות
עוד בענין זנות הפה והאזן, דהיינו: הדבור בדברי הזנות או השמיעה לדברים האלה, כבר
צוחו ככרוכיא: "ולא יראה בך ערות דבר" (דברים כ"ג) - "ערות דבור זה נבול פה", ואמרו
(שבת ל"ג): "בעון נבלות פה צרות רבות וגזירות קשות מתחדשות ובחורי ישראל מתים" חס
ושלום, ואמרו עוד (שם): "כל המנבל פיו מעמיקים לו גיהנם", ואמרו עוד (שם): "הכל יודעים
כלה למה נכנסת לחופה אלא כל המנבל פיו כו' אפילו גזר דין של שבעים שנה לטובה הופכים
לו לרעה", ואמרו עוד (חגיגה ה'): "אפילו שיחה קלה שבין איש לאשתו מגידים לו לאדם
בשעת הדין". ובענין השמיעה הרעה הזאת גם כן אמרו (שבת ל"ג): "אף השומע ושותק,
שנאמר זעום ה' יפול שם",
הרי לך שכל החושים צריכים להיות נקים מן הזנות ומענינו. ואם לחשך אדם לומר שמה
שאמרו על נבול פה אינו אלא כדי לאיים ולהרחיק אדם מן העבירה ובמי שדמו רותח
הדברים אמורים, שמדי דברו בא לידי תאוה, אבל במי שאמרו דרך שחוק בעלמא לאו מלתא
היא ואין לחושש עליו, אף אתה אמור לו: עד כאן דברי יצר הרע, כי מקרא מלא שהביאו ז"ל
לראייתם (ישעיה ט'): "על כן על בחוריו לא ישמח ה' וגו' כי כולו חנף ומרע וכל פה דובר
נבלה", הנה לא הזכיר הכתוב הזה לא עבודה זרה ולא גלוי עריות ולא שפיכות דמים, אלא
חניפה ולשון הרע ונבול פה, כולם מחטאת הפה בדבור, ועליהם יצאה הגזירה: "על כן על
בחוריו לא ישמח ה' ואת יתומיו ואת אלמנותיו לא ירחם", אלא האמת הוא כדברי רבותינו ז"ל,
שנבול פה הוא ערותו של הדבור ממש, ומשום זנות הוא שנאסר ככל שאר עניני הזנות חוץ
מגופם של מעשה, שאף על פי שאין בהם כרת או מיתת בית דין אסורים הם אסור עצמם,
מלבד היותם גם כן גורמים ומביאים אל האסור הראשי עצמו, וכענין הנזיר שזכרו במדרש
שהבאנו למעלה.
בענין המחשבה כבר אמרו בתחלת הברייתא שלנו: "ונשמרת מכל דבר רע" - "שלא יהרהר
אדם ביום ויבא לידי טומאה בלילה", ואמרו עפד (יומא כ"ט): "הרהורי עבירה קשים מעבירה",
ומקרא מלא הוא (משלי טו): "תועבת ה' כל מחשבות רע".
No comments:
Post a Comment